באודיטוריום האינטימי של בית החולים שניידר לילדים העברתי השבוע הרצאה במסגרת תפקידי כיו"ר עמותת אופק חזרה לחיים ובמסגרת פרויקט בטיחות בבתי החולים שהקמתי בשיתוף המערך לבטיחות הטיפול במשרד הבריאות ובהנחיה מקצועית של פרופ' מאיר ברזיס.
בשנה האחרונה העברנו סדנאות בהמון בתי חולים ושניידר היה חריג לטובה. החל מהשתתפות ההנהלה בסדנה, דרך תרבות ארגונית של שקיפות וגילוי נאות אחרים וכלה בהשתתפותם הפעילה של הרופאים שהפתיעו עם תיאורים גלויי לב ורצון עז לתיקון המערכת.
אחד הגורמים המובילים לטעויות ורשלנות הינו העדר תחקור מעמיק. בעוד בחיל האוויר עוצרים אימונים ומבצעים תחקיר גם לאחר אירוע של "כמעט ונפגע" בסימולטורים במערכת הבריאות תחקיר הוא בגדר המלצה. אחד המנתחים ומנהלי המחלקות שבה את ליבי לאחר שבעיניים כלות הסביר שבקצב שבו הוא עובד גם אם היה רוצה אין לו שום יכולת לבצע תחקירים "בקושי יש לי זמן לכתוב דו"ח ניתוח".
עבדים מודרניים
דבריו של המנתח מקבלים משמעות מצמררת כאשר בודקים את נתוני דו"ח המדינות המתפתחות שפורסם החודש ומבינים מה צופן העתיד למערכת הרפואה ול'עבדים המודרניים' הרופאים והאחיות) הכורעים תחת עומס לא אנושי במשמרות של 24 שעות ברציפות.
בדו"ח אנחנו ניצבים במקום השני מהסוף (אחרי יפן) במספרם של בוגרי בתי הספר לרפואה עם 6.8 מסיימים למאה אלף איש, לעומת 12.1 במדינות ה-OECD. אצל האחיות הסיעודיות מצבנו לא פחות גרוע עם 5 אחיות לאלף נפש, בהשוואה ל 9.3 בעולם.
מערכת בריאות חולה
מערכת הבריאות שלנו חולה! זה מתחיל בכך שתיק הבריאות לא מעניין אף אחד (למעט מי שקרוב משפחתו או האדמו"ר שלו מאושפז) והוא האחרון הנדרש במו"מ קואליציוני, ממשיך בהוצאה נמוכה לנפש על בריאות (אנו בתחתית דירוג המדינות המתפתחות בתחום הבריאות עם המקום הלא מכובד של -30 מתוך 35) ומסתיים בדירוג מביך בתחום שיעור מיטות האשפוז. מקום חמישי מהסוף עם 2.3 מיטות לאלף נפש לעומת 3.6 מיטות בשאר המדינות בעוד תפוסת המיטות בישראל היא השנייה בגובהה עם 93.8% , שיעור מכשירי ה-MRIלמיליון תושבים בישראל עומד על 4.9, לעומת 15.8 במדינות האחרות ועקפנו רק את מקסיקו והונגריה.
מצד שני תוחלת החיים אצלנו עולה בהדרגה כמו גם כמות ביטוחי הבריאות הפרטיים בהם מחזיקים 83 אחוז מהישראלים. בקיצור אנחנו חיים יותר משלמים יותר ושומר נפשו ירחק מבתי החולים.