עמיעד טאובלעמיעד טאוב אמנם יש טור קבוע בתקשורת, אבל הוא עדיין לא מבין – איך זה שרוב העם ימני, ועדיין, התקשורת המיינסטרימית נשלטת עדיין על ידי פלגים מהשמאל הקיצוני
צא ולמד מה ההבדל בין השחתת ישיבה לבין אלימות בהפגנה למען מחבלי עזה? הראשונה היא ישיבת בר אילן בתל אביב שעל כתליה רוססו כתבות גרפיטי כגון "ביבי לגז" ו"תשוחרר פלסטין".
השני הוא פעיל פלסטיני עם תעודת זהות כחולה בשם ג'עבר פרח שהיה שותף לארגון הפנה בעד עזה בטבורה ששל העיר חיפה בה השמיעו אזרחים ישראלים שמקבלים ביטוח לאומי ולא תורמים כלום למדינה קריאות בגנות ישראל, כמו: "מעזה יצאה ההחלטה אינתיפדה וניצחון, עזה היי חזקה", " ישראל מדינת טרור. ברוח ובדם נפדה אותך עזה". 21 פורעים נעצרו אך כל הכותרות וכלי התקשורת עסקו בג'עבר המסכן שטען כי נפצע מאלימות שוטרים ובחבריו המפגינים שהפרו את החוק. עולם הפוך.
את ההבדלים הגדיר יפה ראש הישיבה, הרב בני פרל שכתב: "אח… אילו היינו מסגד…היו באים תג מאיר ונותנים לי פרח, היה נשיא המדינה נושא משא לבני עמו, הייתה התקשורת רחומה ומלטפת, הייתה עיריית תל אביב משפצת, מנקה, ומוסיפה כמה זוזים. אבל… אנחנו ישיבה".
למי שייכת התקשורת?
אסכולת סדר היום: (Agenda Setting Theory) היא תאוריה בתקשורת המונים המתארת את יכולתם של אמצעי המדיה השונים להעלות נושאים אל ראש סדר העדיפויות הציבורי וגם לדרג את חשיבותם ובכך לקבוע "סדר יום תקשורתי". זה בדיוק ההבדל בין פשע השנאה בישיבה להסתה בחיפה. כלי התקשורת סימנו מטרה, דרגו ויצרו סדר יום פוליטי וציבורי.
אבסורד השליטה בשיח הציבורי בשיאו. איך ייתכן שהשמאל האנרכיסטי מצליח להוביל את השיח הציבורי והתקשורתי? מצד אחד הימין שולט במדינה כבר שנים רבות ומידי שנה נולדים יותר תינוקות ימניים ומאידך השמאל המתמעט עדיין מצליח לשלוט בשיח תחת מסווה של זכויות אדם והומניות כביכול. התשובה לשאלה למי שייכת התקשורת הינה שהתקשורת עדיין שייכת לקומץ אנשי עסקים, בעלי אינטרסים המזוהים עם השמאל בישראל וזו הסיבה שיש יותר תמיכה תקשורתית במפגינים ערבים למען עזה מאשר בגרפיטי על ישיבה ציונית דתית בתל אביב.
היחיד ששובר את הפרדיגמה הוא בנימין נתניהו שתחת אפקט הפחד מצליח בכל פעם בו הוא נמצא בסכנה פוליטית להעלות את נושא איראן סוריה והחמאס על סדר היום. לא בשל כוחו התקשורתי אלא אך ורק בשל כוחו הציבורי כראש הממשלה. לו היינו ביבי.