עמיעד טאובהוויכוח על עתיד השידור הציבורי מחזיר את עמיעד טאוב ל' רגע עם דודלי" וימי ילדותו העליזים ומעורר זכרונות מסדרות המופת (+טראומת הילדים הראשונה) ומעלה תהיות על הצורך בתאגיד ציבורי בעידן בו כל פוסט בפייסבוק זוכה לרייטינג גבוה יותר, מתוכניות הדגל של ערוץ 1.
רגע של נחת
הויכוח על עתיד השידור הציבורי החזיר אותי לימי ילדותי העליזים. או אז בשנות ה-80 המאוחרות ימי טרום ערוצי ההופ, הדיסני והבייבי בהם על ילדי ישראל הייתה מוטלת המשימה הקשה לבחור האם לצפות בערוץ 1 או שמא בערוץ 1.
כילד הייתי מכור לסדרת המופת של השידור הציבורי "רגע עם דודלי". תוכנית ששילבה את קישקשתא, הצבר האולטימטיבי הקוצני, עם פיסטוק האהוב בדמות ספי ריבלין ז"ל וחינוך לערכים של יושר ונימוס (לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי לבקש רשות מרגע או דודלי). חלום ילדותי היה להיפגש באופן מקרי ברחוב עם הסלב של אותם הימים, חביתוש ולמתוח לו את הקפיץ.
לעולם לא אשכח את טראומת הילדות הראשונה שלי. את אותו הרגע בו גיליתי לתדהמתי שרגע הבוב (בובה ממין זכר) הוא למעשה לא רגע. הוא לא באמת ילד אנדרוגני שגר בחנות עם דודלי אלא אישה העונה לשם ציפי מור. הוא לא הוא. הוא היא. בשבריר שנייה השתנתה כל תפיסת העולם המגדרית שלי והחל המשבר האישי שלי עם השידור הציבורי.
התלתלים של הלפרין
מאז ועד היום אני אדיש לשידור הציבורי, כמו כל פראייר נורמטיבי שילמתי מידי שנה את אגרת הטלוויזיה ללא בדל של תלונה וללא דקה של צפייה בתלתלים של עמנואל הלפרין. המאבק בעד הקמת תאגיד ציבורי חדש כמו גם זה המבקש לשקם את רשות השידור מיותרים בעיניי. לטעמי אפשר לסגור את שניהם. עם הרבה אמונה עם ישראל למוד הסבל יצליח לשרוד את המשבר.
אני גם לא באמת מבין מי עובד עלינו יותר. ומי מבין כחלון וביטן טוב יותר בחשבון? מעבר להזדהות עם כאבם של העובדים שיאבדו את פרנסתם אני מתקשה להבין למה בעידן בו כל בעל מחשב מעצב דעת קהל ופוסט מקרי בפייסבוק זוכה ליותר רייטינג מהתוכניות הכי מוצלחות של ערוץ 1 יש צורך בשידור ציבורי על חשבוננו? או כמו שאמרה השרה רגב:"מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".
התחקיר הבא על שרה כבר כאן
באמת כואב הלב על מאות עיתונאים ואנשי תקשורת שהתפטרו מעבודתם בקול תרועה רמה בפייסבוק והצהירו קבל עם וטוויטר על קבלתם לכאן, קרי לתאגיד הציבורי החדש ושרויים בימים אלו בחוסר ודאות באדיבות ההון והשלטון. אגב כדאי שאחד מיועציו של רוהמ יזכיר לו שהדרך לקבלת סיקור אוהד ושליטה בתקשורת לא עוברת דרך הותרת מאות עיתונאים וביניהם בכירים כגון ליבסקינד אריה גולן ויעקב אחימאיר חסרי פרנסה. הסיכוי שהכתבות הבאות על פרשיות שרה וגלידות הפיסטוק יעסוק בגופו של עניין זהה לטעמי לסיכוי לחזרתה של סדרת הבת "הבית של פיסטוק" לפריים טיים ומומלץ לחובב הפיסטוקים מבלפור להיזהר.
*פורסם במצב הרוח