עמיעד טאובבשנה האחרונה התמקדה הפעילות הספורטיבית שלי בלימודי תיאוריה ללא זיעה קרי קריאת מדור הספורט בבוקר, צפייה אדוקה במשחקים וריצה קלה למועצת העיר מודיעין.
הייתי יכול להמשיך שנים אלמלא היה הפיד שלי מלא בחברי כת הטייץ שרגליהם עטופות באיזולירבנד ולגופם חולצות מרתון סובב התיתורה במסגרת שלל מרתונים הזויים המטילים עוצר קשה יותר מזה העזתי על תושבי העיר וברוכבי אופניים שהסתובב להם הגלגל ובחרו לדווש בשמש היוקדת המון שעות ברציפות במכנסי טייץ וקסדת חלל. זאת לצד הלחץ הפסיכולוגי הלא מתון שהפעילו עליי יורשי העצר הטוענים כי קצב חיסול המקרר פוגע להם בירושה וכורסת הטלוויזיה אינה מהווה ערובה לתוחלת חיים.
לא עזרו כל תיאוריי על יוצאי סיירת מטכ"ל אתלטיים שחטפו התקף לב בריצה, על המחקרים לפיהם הספורט מזיק לבריאות ודווקא העישון מקרב מהר יותר לגן עדן, לא צילומי הסלפי של הסחוס שלי המתקשה לעמוד בהבדלה וגם לא טענותיי על סכנת הפציעות הצפויה לפגוע ביכולתי להסיע אותם כשלושים פעמים ביום.
כישלון ספורטיבי
הזכרתי ליורשים את ניסיונות העבר הכושלים. את קבוצת הכדורגל הגריאטרי שהקמתי לפני שנים עם קבוצת גברים לא מסוקסים אשר כרסם נשקה ליציעים והגיעו למיון מהר יותר מאשר לשער היריב, את הכדורסל ממנו פרשתי לאחר שגיליתי שהכדור והאגודל אינם יכולים לשכון במגרש אחד ומייצרים יותר איבה מאשר פאנל משותף לביביגנץ וגם מהספורט הלבן שחשבתי כי יתאים לנצר למזרח אירופה שאינו יודע שיזוף מהו ובו מצאתי מפלט למספר שנים עד למפגש הלא ידידותי בין מחבט עצמאי לשיני הטרום תותבות שלי. לזכותי אציין כי אף רכשתי מיוזמתי ובמיטב כספי קולב הליכה חשמלי חד פעמי לתפארת שניצב עד היום כעד מדינה בסלון ועוטה חיוך זדוני של "ידעתי".
מפה לשם בשעת כתיבת שורות אלו אני שרוע כאבן שאין לה שרירים לאחר אימון TRX מייגע עם פוטין המאמן העונה לשם מוטי. אימון קבוצתי בו חבורת בני קידומות פלוס נתלים על רצועות כאילו עלינו הוטלה המשימה להוכיח את נכונות הדרווויניזים רק חסר שיזרקו לנו בוטנים והתזה תושלם.
לא הייתי נדרש לייגע אתכם בנושא אילולא היו הריצות ואימוני הכושר הדברים הכי משעממים שחוויתי בחיי משהו הנע באטרקטיביות שלו בין המתנה לרופא השיניים לבהייה בשעון המיקרוגל בעת חימום בורקס מגביר אושר עם פטריות. אין פואנטה.