עמיעד טאובמי שאמר שהכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם שכח לספר את זה לאלביס טאוב שניצל מחלק עיתונים ששכח לסגור את השער ושעט לו לעבר חתולי השכונה במהירות של טיל חץ ממוצע.
אין דבר מדכא יותר מאשר שינוי פתאומי בתוכניות. וכך מצא עצמו עבדכם הנאמן בשישי האחרון בשעת בוקר מוקדמת מידי אחרי עבודת הכנה שכללה פיזור ילדים, מקלחת חמה וחליפת איומים של מכנסיים קצרים והגופייה הלבנה שהעלה לארץ סבא יעקב ז"ל מרומניה וממש ברגע שבו רתח הקפה נאלץ לנטוש את משמרתו ולהתרוצץ ברחבי השכונה עם רצועת כלבים בידו וצעקות 'אלביס, אלביס" בגרונו.
כבר היו לי החלטות טובות יותר בחיים מזו שנכנעה לבן ה13 וצרפה לביתנו מקדשנו בן כלאיים מהסוג הנובח ומשיר השערות. את שישי האחרון סיימתי עם שתי כפות שעירות ומלוכלכות על המכנסיים הנקיות, ריר של חלזון שלא שמר על המשקל וריח של דירת עובדים זרים בה אותרו לאחר שלושה חודשים כשבע גופות מרקיבות.
צער גידול כלבים
מעבר לעובדה שמדובר בחברו היקר ביותר של האדם (סדר גודל של כמה אלפי שקלים בשנה) לא ברור לי למה נכנעתי לנער. אמנם החתמנו אותו על חוזה מפורט כולל התראות, קנסות ושלל איומים אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי הופך לרועה צאן מודרני המסתובב בשעות לא שעות עם יצור ההולך ובעיקר רץ על ארבע ודוחף את האף שלו לכל מקום בעוד אני אוסף גללים בשעה בה אנשים נמרחים בכיף על הספה.
לא בכדי מרבית הקללות האיכותיות כוללות את השימוש בשורש כ.ל.ב החל מהקללה המשפחתית:"כלב בן כלב", דרך קללת הנטישה "נשארתי בחוץ כמו כלב" וכלה בקללה הערבית המשובחת: "כל כלב ביג'י יומו".מה רע באיגואנה?
כלב לוויות
ידוע הסיפור על אותה לוויה ייחודית בה לאחר שתי מכוניות שחורות של חברה קדישא, עמדה אישה לבושת בגדים שחורים עם כלב אמסטף אימתני ולאחריה כמה מאות נשים נרגשות.
אחת מעוברות האורח ניגשה אל האשה וביקשה לדעת של מי ההלוויה "במכונית הראשונה מובילים את בעלי." אמרה האבלה והסבירה כי הוא הותקף ונהרג ע"י הכלב. "ובמכונית השנייה?" שאלה הסקרנית "שם נמצאת גופתה של חמותי שנחלצה לעזרת בנה, והכלב הרג גם אותה." אורו עיניה של הצעירה ששאלה "יש מצב להשאיל לי את הכלב?" "בשמחה" אמרה האבלה "אבל תצטרכי לעמוד בתור עם כל הנשים שמאחורי…"